פרופ' יעקב מלכין היה הוגה, מבקר ספרות, רטוריקן ומחנך שלימד, פעל וכתב במגוון תחומים, כולל קולנוע ואסתטיקה, התנ"ך כספרות והיהדות כתרבות, חיי הקהילה החופשיים מדת, ועוד.

​

מלכין נולד ב-1926 בוורשה שבפולין, ועלה לארץ ישראל בגיל שבע עם הוריו, המרצה ומבקר התיאטרון ד.ב מלכין ופליה פלקסר מלכין, מנהלת חשבונות בהסתדרות ופקידה בבנק הפועלים.

​

הוא שימש עורך הירחון ”על החומה“ של תנועת השומר הצעיר (1946-1944) ובמסגרת שירותו ב"הגנה" היה שדרן קול המחתרת "תלם שמיר בועז" ומנהלה הראשון של תחנת השידור "קול צבא ההגנה לישראל", שממנה צמחו גלי צה"ל. הוא פעל במחנות ההסגר של המעפילים בקפריסין והרצה שם בשנים 1949-1948, והיה אחראי על הברחות הנשק דרך נמלי מרסיי ובולטימור, בנוסף למשימות חשאיות אחרות.

​

בין השנים 1952 ו-1956, מלכין לימד ספרות השוואתית ותנ"ך מנקודת מבט ספרותית במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב ופעל גם כמנהל מחלקת הרפרטואר של תיאטרון הבימה וכמרצה לדרמה בבית הספר לתיאטרון של תיאטראות הקאמרי והבימה. בשנים שלאחר מכאן החל את דרכו כמבקר ספרות ותיאטרון, במקביל ללימודיו אצל מרטין בובר באוניברסיטה העברית, ובהמשך גם בסורבון בפריז. במהלך שנות ה-60, הרצה על קולנוע בטכניון בחיפה במקביל לכתיבת עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על תפקיד הביקורת בתהליך היצירה הקולנועית.

​

בין השנים 1969 עד 1994 היה פרופסור באוניברסיטת תל אביב, שם לימד אסתטיקה וביקורת של התיאטרון והקולנוע. הוא היה בין מקימי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ב-1971, ושימש גם כחבר הסגל הראשון בחוג החדש.

​

מלכין האמין בכוחו הספרותי של התסריט, תפיסה שבאה לידי ביטוי באמירתו: "אפשר לעשות סרט רע מתסריט טוב, אך אינני מכיר סרט מעולה שנוצר בעקבות תסריט גרוע". יחד עם חבורת סטודנטים - אורי קליין, גידי אורשר, איתן גרין, אירמה קליין, דני ורט וגדעון אמיר - הוציא לאור את "קלוזאפ", כתב עת שעסק באמנות הקולנוע. במקביל פעל יחד עם ליה ון ליר על פיתוח הארכיון הישראלי לסרטים ועל הקמת הסינמטק הראשון בחיפה ואחר כך בירושלים. ב-2004 זכה בפרס הוקרה על מפעל חיים מטעם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

​

בעקבות סדרת מאמרים שפרסם בטענה כי מרכזים קהילתיים חילוניים צריכים להחליף את בתי הכנסת וצאת ספרו "איכות החיים ותחיית הקהילה", הזמין אותו ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי, להקים את מרכז התרבות בית רוטשילד (כיום בית הכט) במרכז הכרמל ולייסד את המרכז הערבי-יהודי "בית הגפן". מרכזים עירוניים אלו נוהלו לראשונה על ידי קהילות חברים שהתארגנו כעמותות עצמאיות והנהיגו והנחו את עשרות הפעילויות והחוגים החברתיים שפעלו בהם, כולל הסינמטק החיפאי, שנבנה בתחום בית רוטשילד. ב-2010, זכה מלכין באות יקיר העיר חיפה לאור פעילות זו.

​

​מלכין פעל לאורך השנים לטיפוח השיח הדמוקרטי בישראל, דרך עיסוקו בתחומי הרטוריקה וההרצאה. הוא ייסד את המכון הישראלי לתרבות הדיבור, ופרסם את הספר "אמנות ההרצאה וארגון המחשבה המילולית". ​כיוצר, הוא חיבר מספר יצירות, בהם הרומן ונקבן והמחזות "יונה ג'ונס" ו-"שיר השירים", אותם הוציא לאור יחד עם אשתו, הציירת פליס פזנר מלכין. השניים הפיקו יחד גם את "אמנות כאהבה", מסה פילוסופית בלווי רישומים, ואת "לקסיקון האמנויות", והציורים של פליס פזנר מלכין מופיעים גם על כריכות ספריו. 

​

לאחר פרישתו מאוניברסיטת תל אביב, הקדיש 25 שנה למען התרבות החילונית והאתאיסטית בישראל ונגד זיהויה הבלעדי של היהדות עם הדת ובעד תפישתה של היהדות כתרבות. במשותף עם בתו, הרב סיון מס, הקים את "תמורה-יהדות ישראלית: המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית", המכשיר מנהיגות יהודית חילונית פעילה ומסמיך רבנים חילוניים הומניסטים. המכון הוא חלק ממערך ארגוני הנקרא "יהדות חילונית" הכולל פעילות חינוכית, קהילתית וציבורית. 

​

מלכין תפס את היהדות כתרבות פלורליסטית - חילונית ודתית. הוא טען כי הפלורליזם אפיין את היהדות מאז עידן התנ"ך, אז התאפיינה תרבות העם היהודי בריבוי אלים, דתות, פולחנים, אמונות ודעות. ​בניגוד להוגים אתאיסטים כדוגמת ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס, וסם האריס, הרואים באתאיזם ”אי אמונה“, מלכין הקדיש את כתביו הרבים בתחום לאמונות ההומניסטיות הרווחות בציבור הלא דתי במערב באופן כללי, ובעם היהודי בכלל זה. לדעת מלכין, אין בעולם ”אנשים לא מאמינים“, אלא בני אדם המביעים באורחות חייהם ומעשיהם מגוון אמונות. אלו כוללות אמונות דתיות, המתאפיינות במחויבות לציית למנהיגי הדת המדברים לכאורה בשם האלוהים, ואמונות לא-דתיות, הכוללות אמונה באדם כריבון לחייו וכמעצב את כללי התנהגותו, כיחיד וכחברה, מתוך שאיפה להגשים את מטרת החיים האנושיים – האושר.

​

מלכין טען כי אמונות חילוניות נוגדות את ה"דתות האלוהיות", המחייבות את המאמינים בשמירת כל צווי מנהיגיהן, כולל אלה המנוגדים לעיקרי ההומניזם והצדק האוניברסלי. האמונה ההומניסטית גם נוגדת ”דתות חילוניות אידאולוגיות“ כקומוניזם ונאציזם אשר המאמינים בהן מחויבים גם כן לציית לכל הצווים, המצוות וההוראות של מנהיגיהם בשם המטרה המקדשת את האמצעים.

​

כתביו חוקרים את האמונות ההומניסטיות הלא דתיות באדם כריבון, כולל אלו של אגנוסטים כמו סוקרטס, דאיסטים כמו אפיקורוס, פנתאיסטים כמו שפינוזה ואיינשטיין, ואתאיסטים כג'ון סטיוארט מיל וברטראנד ראסל, המשוחררים ממחויבות לדת אלוהית או אידאולוגית. אמונות אלו מחויבות למצוות האתיקה ההומניסטית וכללי הצדק האוניברסליים כפי שנוסחו על ידי קונפוציוס והלל הזקן: לא יעשה אדם לזולתו את מה שהוא שונא שיעשו לו. מכללי צדק אלו נובעים ערכי המוסר של שוויון, חירות, וזכויות אדם לכל אדם ולכל עם.

​

יעקב מלכין נפטר בביתו בירושלים ביולי 2019. אבל את שארית נפשו הותיר לאוהביו, כפי שתיאר כמה שנים לפני מותו, בהרצאה קצרה זו על המוות.